פרחי בנטן בע"מ נ' כהן - פסקדין

פסק דין

בפניי תביעה לפינוי וסילוק ידו של הנתבע מדירה, הצמודה לחנות אותה הוא מחזיק בדיירות מוגנת. במקביל עותרת התובעת גם לתשלום דמי שימוש ראויים בסך 420,000 ₪.

רקע:

התובעת (להלן: "התובעת"), הינה חברה פרטית אשר ביום 22/6/10 רכשה את זכויות הבעלות על מגרש בשטח של 191 מ"ר ובו מבנה ישן בן קומה אחת (להלן: "המבנה") הממוקם ברחוב פין 12, הידוע כחלקה 6 בגוש 6943, בתל אביב (להלן: "הנכס"), מידי בעליו הקודמים שאול ואנג'ל פפינו ז"ל (להלן: "פפינו").

על בעלי המניות של התובעת נמנים גם עורכי דין אשר ייצגו בעבר את פפינו במשך תקופה ארוכה, ומשכך מכירה התובעת את הנכס מזה שנים רבות.

המבנה מחולק ל-3 חנויות.

הנתבע (להלן: "הנתבע") מחזיק בחנות האמצעית שבמבנה, חנות בשטח של כ-19 מ"ר, והוא מפעיל בה עסק של חייטות (להלן: "החנות").

בעבר, הושכרה החנות על ידי פפינו לאביו המנוח של הנתבע, יעקב כהן ז"ל (להלן: "אבי הנתבע"), ולשותפו דאז, יחזקאל חיו ז"ל (אשר חדל מלהחזיק את הנכס) בדיירות מוגנת, בהתאם להסכם שכירות מיום 16/4/1969 (להלן: "הסכם השכירות בעניין החנות").

הנתבע עבד עם אביו בחנות עד מותו של האב, ולכן הוכר בעצמו כדייר מוגן בחנות (דייר נגזר).

בעורף הנכס, מאחורי החנות ממוקמת יחידה בשטח של כ-28 מ"ר (להלן: "הדירה"), אשר אליה קיימת גישה מתוך החנות, באמצעות דלת פלדה.

טוענת התובעת כי הנתבע מחזיק בדירה בניגוד לידיעתה ו/או להסכמתה ועל כן כי יש להורות על פינויו. עוד טוענת היא כי יש להורות לנתבע לשלם לה דמי שימוש ראויים בגין תקופה של 7 שנים שקדמו להגשת התביעה שבפניי, בסך 420,000 ₪.

על רקע האמור הוגשה התובענה שבפניי.

טענות הצדדים

טוענת התובעת כי הגם שהיא מכירה את החנות מזה שנים רבות, הרי שרק בחודש דצמבר 2011, נודע לה על קיומה של הדירה, המסווגת בעיריית תל אביב כ"דירת מגורים", ואשר בגינה אף משולמים דמי ארנונה.

עוד טוענת היא כי הנתבע הסתיר את דרכי הגישה לדירה וחסם כל אפשרות לראותה מבחוץ, וזאת באמצעות ערימת גרוטאות ושיחים. לטענתה שמשנשאל הנתבע מה פשר חסימת הדרך ענה כי מדובר בחסימה שנועדה למנוע כניסת אורחים לא קרואים לתוך הנכס.

בנוסף טוענת התובעת כי הנתבע לא רכש מעולם זכות כלשהי להחזיק בדירה ובוודאי שלא שילם בגינה דמי מפתח או דמי שכירות (מוגנת או חופשית). לטענתה דמי השכירות ששולמו לה במהלך השנים על ידי הנתבע היו בעבור השימוש בחנות וזאת בלבד.

לחילופין טוענת התובעת כי ככל שהיו לנתבע זכויות כלשהן בדירה הרי שהיות שלא עשה בה שימוש במשך שנים רבות והיות ודלת הגישה לדירה חסומה ולא ניתן לפתוח אותה כלל, הרי שיש לראות בו כמי שנטש אותה באופן המקים כנגדו עילה לפינוי.

בעניין זה מוסיפה התובעת וטוענת כי בבעלות אבי הנתבע רשומה דירה אחרת בה השתמשה המשפחה לצרכי מגורים כך שממילא אין מדובר בדירה המשמשת את הנתבע או אשר שימשה את אביו לצרכי מגורים, ועל כן כי אין להגן עליו מפני פינוי, מחמת זכות לדיירות מוגנת בדירת מגורים.

בשקלול האמור טוענת התובעת כי יש להורות על פינוי הנתבע מן הדירה וכן על תשלום דמי שכירות ראויים למשך 7 השנים שקדמו למועד הגשת התביעה שבפניי, בסך של 5,000 ₪ לכל חודש ובסך כולל של 420,000 ₪.

מנגד טוען הנתבע כי התובעת התרשלה בעת רכישת הנכס שעה שלא בדקה לעומק את המבנה וכי כעת מנסה היא לעשות עושר שלא במשפט על חשבונו.